הרקע:
הגעתי לכאן לפתיחות של 2 תערוכות בהן אני משתתפת. זוהי תוצאה של תהליך ארוך של התכווננות, רצון והשקעה.
האמנות היפנית מדברת אלי ומשפיעה עלי הרבה מאד שנים: התימצות, היחס לחומרים בסיסיים, האור, המים, הקליגרפיה ועוד הרבה יותר.
הידע שלי דל, אך האהבה שלי לגני זן, לעיצוב כלים, להדפסים יפניים עמוקה ואינטואיטיבית ואלה השפיעו על היצירה שלי וחיי בכלל.
היה לי חלום ורצון להפגיש את העבודות שלי עם סביבה יפנית.
כבר בפתיחה הראשונה לפני שבוע, הייתי מופתעת ומרוגשת כי לאורך הערב התרחש מה שנאמר לי כמה וכמה פעמים: יפנים המטריחים עצמם לבוא לתערוכות באים על מנת לראות ולחוות אמנות. הם שואלים ומתעניינים ואף קובעים פגישות לשיחה מעמיקה. ואכן, כך היה: לאורך כל הערב ניהלתי שיחות ועניתי על שאלות. יפנים עם אנגלית רצוצה ניסו ושאלו וחקרו.
זו חוויה ומרגשת שיש מישהו [בצד השני של הגלובוס!] המתאמץ כל כך להבין מה יצרת ולספר היכן העבודה פוגשת אותו. חוויה שפחות מוכרת לי בעולם שלנו עם זרים בפתיחות.
ספר אמן
על פי הנוהג המקומי, נתבקשתי להכין "ספר אמן": ספר עב כרס המכיל את הקריירה שלי בצילומים, הזמנות, פרסומים. לא היה לי ספר כזה לפני הנסיעה. לחטט במגירות, לדוג מסמכים וכתבות וצילומים מימים ימימה- הייתה עבודה רבה ביותר. [כדאי! תהליך מרתק ומארגן]
הספר משמש אמצעי להכיר את העשייה עד כה, ובהחלט ישנה אפשרות שמישהו יקנה עבודה מתוך התיעוד הזה.
הסתבר לי שבספרים האלה קוראים האורחים, מתבוננים עמוד אחרי עמוד!
בשיחות שלי עם אנשים נוכחתי לדעת שהם כבר דפדפו בו!
הערב חזרתי מהפתיחה השנייה.
אני מציגה עבודת וידאו שמוצגת מימין בכניסה לגלריה ומתפקדת כמזוזה וירטואלית.
רואים יד כותבת בעיפרון על שקע קיר קטעים מהטכסט המזוזה. מברשת מכסה באדומים וורודים ושוב יד כותבת וחוזר חלילה.
כניסה לגלריה, המזוזה מוקרנת, הדס, נספחת התרבות בשגרירות
מציגים עוד 8 אמנים כולם בני 30 מקסימום.
יוצרים מבטיחים, שמציגים צילום, ציור, פיסול סרוג ועד כהנה וכהנה חידושים. חלקם כבר הציגו די הרבה, חלקם זכו בפרסים שונים והם מוכשרים ופורצי דרך. בדיוק כמו אצלנו.
והרי זה פלא! קשישה שכמוני מציגה בתערוכה עכשווית משום שהעבודה מתאימה לדעת האוצר וזהו.
ראה ערך הדיון : "צעיר , מוכשר, צעיר, עשיר, צעיר, מצליח"
כלומר, היתכן שקיימת אפשרות שגיל אינו פרמטר?!
נראה לי שהסיפור דלהלן על מיקאטו אוקאדה מתמצת את החוויה המבורכת והמעשירה הקרויה דיאלוג ללא קשר לגיל ושפה וניסיון חיים- רק אמנות נטו- רק רצון להבין את האחר באשר הוא אדם יוצר.
מזכירת הגלריה הדוברת אנגלית, ניגשה אלי והציגה בפני את מיקאטו.
אמן צעיר, יוצר מיצבים. לבוש חולצה ססגונית, שיערו עשוי בקפידה עכשווית. ניכר שעמד הרבה זמן מול מראה על מנת ליצור את המראה הזרוק. נראה כבוגר בצלאל, מסוגנן ומלוכסן עיניים.
מיקאטו ביקש ממנה לתרגם את דבריו ולהביע בפני את הערכתו והתעניינותו בעם בישראל.
לפני כמה שנים הוא היה כאן ולמד אצל מיכה אולמן. הוא מאד התרגש כששמע שאני מכירה את עבודתו
ואוהבת את היצירות שלו.
הוא החמיא לי מאד על הוידיאו גם בעזרת קידות, וביקש להבין מאיפה זה בא שכן חווית הכתיבה, פעולת הכתיבה לכשעצמה מעניינת אותו ומעסיקה אותו, הוא התעניין לשמוע איך זה אצלי.
הראיתי לו קלף מזוזה אוטנטי והסברתי לו את מחשבותיי סביב העבודה שפיתחתי מתוך הטכסט העתיק.
הוא נגע בזהירות בדיו המבריק על הקלף.
דיברנו על המפתן היפני בו מתקיים טכס הורדת הנעלים ועל מנהג הסף היהודי הקשור בטכסט.
הוא שאל למה העבודה מוקרנת בלופ ואינה מסתיימת לעולם?
שאלה מאד מדויקת לגבי העבודה, שכן הלופ משמש את המילה השנייה בשמה מזוזה עיקשת.
כאשר התבוננתי בכרטיס שלו ראיתי קווי שרטוט וצורות שהזכירו לי את כתב היד שלו על קיר הגלריה שם יצר מיצב מחפצים ורישום על הקיר והרצפה.
הוא אמר לי שהשרטוט על הכרטיס הוא פרט מתיאור טכס תה שמתקיים בחללית.
אמרתי שבעצם שנינו עושים את אותו הדבר: שואבים ממסורת עתיקה של התרבות שלנו ונותנים לה הקשר עכשווי.
זו חוויה מעשירה ומקסימה שבסופה נפגשנו הוא והחללית והכרבולת על ראשו ואני עם המזוזה וחליפת הערב. נוגע ללב וכל כך אנושי וכל כך אפשרי!
המפגש- שיחה התנהל דרך תרגום למרות מרחקי גיל, תרבות, שפה.
ובכל זאת התאפשרה כי היה רצון עמוק של מאקיטו להבין ולהכיר וליצור קשר דרך מה שעניין אותו.
מיקאטו אוקאדה משמאל, מדבר עם אורח על המיצב שלו.
על עיתונאים:
כמה כתבי אמנות שוטטו עם כוסית יין ישראלי וששוחחו איתי ועם אמנים אחרים. בין הנוכחים היו ה"סמדר שפי" וה"דנה גילרמן" שלהם. נאמר לי שכתבי העיתונות נוהגים לאשר מראש את הגעתם לפתיחה! לא האמנתי אבל זה כנראה כך.
אחרי שהחלפנו כרטיסי ביקור וקידות וכמה משפטים, התבוננתי בהשתאות כאשר ה"דנה גילרמן" הגישה לי את הירחון בו היא כותבת על אירועי אמנות שוטפים כמתנה!
אחרית הימים ממש- שכתב אמנות ייגש לאמן וישוחח איתו ושניהם יהיו שווים בין שווים?!
מה המשותף לכל האנקדוטות הללו?
כאמנים אנו מבקשים ורוצים הקשבה, הכרה, שיחה על העשייה שלנו- כל זה קורה כאן באופן שלא הכרתי בארץ וזה נעים ומרגש.
אז אולי נהיה קצת יותר קשובים וסקרנים אחד לשני בפתיחות ובכלל?
No comments:
Post a Comment